מבוא ועובדות מוסכמות:
1. בפניי תביעה נזיקית בטענה לרשלנות רפואית במהלך טיפול אשר קיבל התובע מהנתבעים.
2. התובע יליד 1946 והוא מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 55%, מתוכם 50% בעקבות מחלה פסיכוזית.
3. נתבע מס' 1, ד"ר זכריה קובץ
(להלן: "ד"ר קובץ"), הוא רופא כירורג ובמועדים הרלוונטיים לתביעה הוא עבד כרופא בכיר במחלקה הכירורגית בבית חולים כרמל בחיפה
(להלן: "בי"ח כרמל") המופעל על ידי נתבעת מס' 2, שירותי בריאות כללית.
4. ביום 23.10.04 וביום 25.10.04 פנה התובע לבי"ח כרמל בעקבות כאבי בטן מהם סבל ובבדיקות אשר עבר אותרו אצלו אבנים בכיס המרה. התובע הוזמן לביצוע ניתוח להסרת כיס המרה בשיטה הלפרסקופית ולצורך כך הוא אושפז בבי"ח כרמל ביום 2.11.04 וחתם על טופס קבלה לאשפוז כמו גם טופס הסכמה ייעודי לביצוע הניתוח.
5. ביום 3.11.04 עבר התובע ניתוח כריתת כיס מרה בשיטה הלפרסקופית והוא הועבר לטיפול והשגחה במחלקה הכירורגית
(להלן: "הניתוח הראשון"). יצויין כי בניתוח מסוג זה נעשה שימוש בסיכות להידוק דרכי המרה.
ביום 5.11.04 הופיעה אצל התובע עלייה ברמת הבילירובין הכללי (Total Bilirubin) והחל מיום 6.11.04 חלה אצלו עלייה הן ברמת הבילירובין הכללי והן ברמת הבילורובין הישיר (Direct Bilirubin), דבר המעיד על חסימה או דלף בדרכי המרה. כמו כן, התובע סבל מחום והוא טופל באנטיביוטיקה. ביום 6.11.04 בוצעה לתובע בדיקת אולטראסאונד של הבטן וממצאיה היו תקינים.
ביום 7.11.04, ומשנמשכה מגמת העלייה ברמת הבילירובין הכללי והישיר, בוצעה לתובע בדיקת אולטראסאונד אינדסקופי בה לא נראה החלק הדיסטלי של צינור המרה ונחשד קיום סיכה חוסמת באזור צינור המרה הראשי - הקולדוקוס (CBD) או פגיעה במהלך הניתוח הראשון בצינור המרה ועל כן הוחלט כי התובע יעבור בדיקת ERCP, בדיקה פולשנית שנועדה לבחון קיום דליפה של נוזל המשרה וריפוי הדלף.
התובע חתם על טופס לבדיקת ERCP, הבדיקה בוצעה ביום 8.11.04 ובה עלה חשד לדליפה באזור גדם הציסטיקוס (צינור המחבר את הקולדוקוס לכיס המרה) עם סיכה החוסמת חלקית את הקולדוקוס.
לאור הממצאים לעיל נותח התובע ביום 9.11.04 בשיטה הפתוחה ובחלל הבטן נמצא פתח של 5 מ"מ בקולדוקוס ממנו דלף נוזל המרה. הנוזל המרתי נוקז, הוכנס T-TUBE לקולדוקוס, הבטן נשטפה והושאר נקז תוך בטני לניקוז האזור המנותח. במהלך הניתוח בוצע צילום שהראה דרכי מרה פתוחות
(להלן: "הניתוח השני"). יצויין כי התובע חתם על טופס הסכמה לניתוח השני.
ביום 16.11.04 בוצע לתובע צילום ביקורת דרך ה-T-TUBE אשר הדגים מעבר תקין של חומר הניגוד לתריסריון, דרכי מרה פתוחות וממצאים תקינים.
ביום 19.11.04, עשרה ימים לאחר הניתוח השני, הוצא ה- T-TUBEודרכי המרה אצל התובע תפקדו באופן תקין. התובע שוחרר לביתו ביום 30.11.04.
6. לאחר שחרורו מבית חולים כרמל היה התובע במעקב רפואי והוא התלונן על בחילות, הקאות וחוסר תיאבון. בהמשך הופיעו אצל התובע הקאות במשך שבועיים מלווים בכאבי בטן והוא שוב אושפז בבי"ח כרמל ביום 9.3.05 אז נצפתה עלייה ברמת הבילורובין. ביום 15.3.05 שוב עבר התובע בדיקת ERCP בה נמצאה אבן החוסמת את הקולדוקוס, האבן הוצאה ובהמשך חלה ירידה ברמת הבילירובין אצל התובע.
7. ביום 13.4.05 נבדק התובע על ידי כירורג בקופ"ח אשר התרשם מצהבת בלחמיות, בחילות, הקאות ושתן כהה. התובע הופנה למיון, אך הוא סירב להתפנות. ביום 15.5.05 נבדק התובע ע''י רופא קופ"ח אשר התרשם מצהבת והפנה אותו למיון, אך התובע שוב סירב להתפנות.
8. ביום 28.9.05 הופנה התובע לרופא גסטרואנטרולוג אשר ביצע בדיקת ERCP שנכשלה. התובע פיתח חום גבוה והוא אושפז באותו יום בבי"ח רמב"ם ועבר בדיקת ERCP אשר הדגימה דרכי מרה תוך כבדיים מורחבים והיצרות קשה בקולדוקוס. ביום 16.10.05 עבר התובע ניתוח השקה לניקוז דרכי המרה באמצעות חיבור צינור המרה למעי הדק
(להלן: "ניתוח ההשקה").
מהלך ניתוח ההשקה והאשפוז היו תקינים, וביום 23.10.05 התובע שוחרר לביתו. בביקורת במרפאה כירורגית מיום 26.10.05 נרשם
"מרגיש בטוב, אוכל, שותה, מתלונן על צרבת...".
9. ביום 31.12.05 אושפז התובע בבי"ח רמב"ם והוא התלונן על כאבי בטן, בחילות והקאות. התובע עבר סדרת בדיקות אשר היו תקינות, זאת למעט הרחבה קלה של לולאות המעי ושלושה פוליפים אשר נכרתו ונמצאו לא ממאירים.
10. הצדדים בעלי הדין הגישו חוות דעת נוגדות הן לעניין הרשלנות הרפואית הנטענת והן לעניין הנכות שנותרה לתובע. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר נחום ורבין
(להלן: "מומחה התובע"), אשר קבע כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 53%. מנגד, מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' אריה דורסט
(להלן: "מומחה הנתבעים"), בה נקבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%.
לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים ביחס לגובה הנכות שנותרה לתובע, מונה ד"ר איתמר אביגד כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לחוות דעתו אך ורק בנושא זה
(להלן: "מומחה בית המשפט"). בפועל, מומחה בית המשפט התייחס בחוות דעתו לא רק לנכות שנותרה לתובע, אלא גם לטענות ביחס לרשלנות הרפואית, ובחוות הדעת נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 35.2%.